ב-1976 חולל ריצ'רד דוקינס מהפכה בביולוגיה עם ספרו "הגן האנוכי", שהציג מסגרת חדשה להבנת האבולוציה דרך עדשת הרפליקטורים - ישויות שמועתקות עם וריאציה וסלקציה. דוקינס טען שגנים הם הרפליקטורים העיקריים, המשתמשים באורגנזמים כ"כלי רכב" להעברתם הלאה. מאוחר יותר הוא הציע את המושג "מם" - יחידת תרבות המשוכפלת בין מוחות, בדומה לאופן שבו גנים משוכפלים בין גופים.

מחקר זה בוחן הרחבה ספקולטיבית נוספת: האם תצורות של תודעה עצמן יכולות להיחשב כרפליקטורים? בראייה זו, דפוסים יציבים של מחשבה, תפיסה, רגש ותפיסת עולם - "דפוסי תודעה" - עשויים להתחרות, להסתגל ולהתפשט בחברה באופן אנלוגי לגנים או לממים. כשם שגנים משתמשים בגופים וממים משתמשים במוחות, אולי דפוסי "תודעה אנוכית" משתמשים באנשים, קבוצות ומוסדות ככלי רכב למקסום ההישרדות שלהם.

המחקר בוחן כיצד אידאולוגיות, תפיסות עולם וסגנונות קוגניטיביים (כמו חשיבה אוטוריטרית לעומת ליברלית, דוגמטית לעומת ביקורתית) מתנהגות כמו מיני-קוואזי במערכת אקולוגית של מוחות, מתחרים על דומיננטיות והשפעה. אנו חוקרים מדוע חברות רבות מתקבעות לקיטוב של שני מחנות מנוגדים בערך שווים בגודלם, איך רעיונות מזיקים מתפשטים כמו וירוסים, ומה ניתן ללמוד ממאבקים היסטוריים נגד אידאולוגיות הרסניות כמו אנטישמיות.

בעידן של מידע מוטעה, קיטוב פוליטי וקיצוניות, הבנת התודעה כרפליקטור מציעה כלים חדשים: מ"חיסון קוגניטיבי" נגד תעמולה ועד שיטות דה-רדיקליזציה. אך היא גם מעלה שאלות אתיות עמוקות - מי מחליט אילו דפוסי תודעה "בריאים" ואילו "פתוגניים"? איך ניתן להגן על החברה מפני רעיונות רעילים מבלי לפגוע בחירות המחשבה? האם אנו עומדים בפני עידן חדש של "הנדסת תודעה", ואם כן, איזה עקרונות צריכים להנחות אותנו?