מחקר עומק
המחקר על למה קשה לשנות דעה שינה בעצמו את דעתו, וזה החלק שלא מספרים
התשובה המקובלת אומרת שאנשים דוחים עובדות מפני שהמוח מגן על הזהות, שתיקון רק מחמיר, ושמי שחכם יותר מקוטב יותר. הבדיקה מצאה שכמה מעמודי התווך האלה נכשלו בשחזור, שאחד מהם הוכחש על ידי החוקר שטבע אותו, ושלשני מספרים מרכזיים אין מקור בשום מקום. מה שנשאר עומד מעניין יותר.
יש ספרות שלמה שמסבירה למה קשה לשנות דעה, והיא מסופרת כמעט תמיד באותו סדר. קודם המוח: אנחנו לא מעבדים מידע כדי לדעת, אלא כדי להגן על מה שאנחנו כבר מחזיקים. אחר כך הקבוצה: לחץ חברתי, קיטוב וקונפורמיות מחזקים את מה שהפרט התחיל. ולבסוף המסקנה המדכאת: תיקון עובדתי לא רק שאינו עוזר, הוא עלול להחמיר, ואנשים משכילים חסינים פחות ולא יותר.
הסיפור הזה קוהרנטי, מגובה בשמות גדולים, וקל לחזור עליו. הוא גם, בחלקים מרכזיים שלו, כבר לא מה שהמחקר מראה.
המערכת קיבלה השבוע מסמך מחקר עומק על השאלה הזו. המסמך היה מסודר ומפורט, וכמעט כל טענה בו נשענה על מקור. הבעיה הייתה שאף אחד מהמקורות לא היה ניתן לפתיחה: אותו סימן ציטוט אטום חזר שוב ושוב, בלי כתובת שאפשר ללכת אליה. לכן כל טענה שהייתה אמורה להגיע לדף נבדקה מחדש מול המאמר עצמו, מול השחזורים שנעשו לו, ומול הביקורות שפורסמו עליו.
הבדיקה החזירה תמונה אחרת. לא תמונה שבה הכול קרס, אלא תמונה מדויקת יותר, ובכמה מקומות הפוכה.
נתחיל במקום שבו התיקון הכי חשוב לקורא. הטענה שתיקון עובדתי עלול להגביר את האמונה בשקר, מה שמכונה אפקט הבומרנג, היא כנראה הטענה המצוטטת ביותר בתחום כולו. היא ברובה שגויה.
המקור שלה הוא מחקר משנת 2010 של ברנדן נייהן וג'ייסון ריפלר. לפי תיאורו של נייהן עצמו, מדובר בחמישה ניסויים שנערכו על סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה קתולית אחת. ההיפוך המפורסם הופיע בשניים מהחמישה, ולא הופיע בשלושה האחרים. גם בשניים האלה הוא הופיע בתת קבוצה.
המחקר הגדול שניסה לשחזר את הממצא בדק חמישה ניסויים על יותר מעשרת אלפים משתתפים, ב-52 נושאים שנויים במחלוקת שנבחרו במיוחד ככאלה שאמורים לעורר את התופעה. באף אחד מהם לא נמצא אפקט בומרנג.
ב-2021 פרסם נייהן עצמו מאמר ב-PNAS שכותרתו קובעת שאפקט הבומרנג אינו מסביר את עמידותן של תפיסות מוטעות. בגוף המאמר הוא כותב שאפקטים כאלה נדירים ביותר בפועל, ושמסתמן קונצנזוס לפיו מידע מתקן בדרך כלל כן משפר את דיוק האמונה. סקירה אחרת מנסחת זאת בצורה שראוי לקרוא פעמיים: בודקי עובדות יכולים להיות רגועים, הסיכוי שבדיקת עובדות תגביר את האמונה בשקר ברמת הקבוצה הוא קטן ביותר.
מה שכן קיים הוא תופעה אחרת ופחות דרמטית. גם אחרי תיקון אמין, אנשים ממשיכים להישען חלקית על המידע השגוי. אבל האמונה בו יורדת, לא עולה. התיקון עובד, הוא פשוט אינו מוחק.
אז למה תפיסות מוטעות שורדות? נייהן מצביע על סיבה אחרת לגמרי, ולא על מוח שמסרב. השפעת התיקון דועכת, אינה מצטברת, ונבלעת בשטף מסרים נוחים יותר. ויש נתון אחד שמסביר את זה טוב מכל תיאוריה: מבין הקוראים של כתבה מאתר לא אמין שנבדקה בבדיקת עובדות, שלושה אחוזים בלבד קראו גם את הבדיקה. התיקון עובד. הוא פשוט לא מגיע לאף אחד.
המקום השני שבו התמונה השתנתה הוא הטענה שהשכלה מחריפה קיטוב. דן קהאן ועמיתיו הראו ב-2017 שכאשר אותה חידת סטטיסטיקה מוצגת פעם כניסוי בקרם לפריחה ופעם כניסוי בהגבלת נשק, מי שחזק בחשבון מדייק יותר רק כשהתשובה הנכונה נוחה פוליטית. הממצא אמיתי, והוא נבדק על 1,111 נבדקים.
מה שהמסמך שהתקבל לא מזכיר הוא מה שקרה לממצא הזה מאז. שחזור מוקדם רישום, על 3,154 משתתפים, קובע במפורש שלא נמצאו עדויות טובות לתופעה, ושהעדות המצטברת חלשה ממה שנחשב. שני מאמרים נוספים מצאו שאין עדות לכך שתחכום קוגניטיבי מגביר הטיה פוליטית. סקירה ב-Nature Climate Change קובעת שהעדות מתיישבת באותה מידה עם תיאוריה שלפיה אנשים מנסים להגיע לאמת, ופשוט נחלקים בשאלה מה נחשב עדות אמינה.
וכך הלאה. חשיבה קבוצתית, המושג שאירווינג ג'ניס בנה מניתוח מפרץ החזירים, פרל הארבור, קוריאה, וייטנאם וווטרגייט, היא מסגרת רבת השפעה. כשניסו לבדוק את הניבוי המרכזי שלה במעבדה, מטא-אנליזה מצאה שאין השפעה מובהקת של לכידות קבוצתית על איכות ההחלטות. דיסוננס קוגניטיבי, אולי הרעיון המפורסם ביותר בפסיכולוגיה החברתית, עבר ב-2024 שחזור ב-39 מעבדות ב-19 מדינות על 4,898 משתתפים, והניתוחים הראשוניים לא תמכו בהשערה המרכזית.
שני מספרים במסמך שהתקבל פשוט לא קיימים. האחד ייחס לסקירה משנת 1986 גודל אפקט כולל שאין לו זכר בשום טקסט שנפתח. השני קבע שדיון קבוצתי מזיז את הדעה בארבעה עד עשרה אחוזים מההתפלגות ההתחלתית, וזו כלל אינה יחידת המדידה שבה הסקירה ההיא עובדת. חיפוש אחרי המספר הזה לא העלה שום מקור, בשום מקום.
עד כאן מה שנפל. עכשיו מה שעומד, ומה שנשמט דווקא ממנו.
זיוה קונדה כתבה ב-1990 את המשפט שכל השאר נבנה עליו, ומחציתו נחתכת כמעט תמיד. היא כותבת שאנשים אכן נוטים יותר להגיע למסקנות שהם רוצים להגיע אליהן, אבל שהיכולת שלהם לעשות זאת מוגבלת ביכולתם לבנות הצדקות שנראות סבירות. ההגבלה היא הטענה. אנחנו לא מאמינים במה שנוח לנו, אלא במה שאנחנו מסוגלים לשכנע את עצמנו שאפשר להגן עליו. וזה בדיוק מסביר למה השכלה אינה חיסון: היכולת לבנות הצדקה סבירה עולה עם ההשכלה.
קית סטנוביץ' וריצ'רד ווסט בדקו את זה ישירות ב-2008 על יותר מ-1,200 נבדקים, וחיפשו קשר בין יכולת קוגניטיבית לבין פחות הטיה לטובת הצד של עצמך. הם לא מצאו אותו. ההבדל בין אדם שמשנה את דעתו לאדם שלא אינו בכוח החשיבה. הוא בנכונות להפעיל אותו נגד עצמך.
וניסויי הקונפורמיות של אש, שמצוטטים תמיד כהוכחה שאנשים נשברים מול הקבוצה, מכילים מספר שכמעט תמיד נחתך. כן, כשליש מהתשובות הלכו אחרי רוב ששיקר בגלוי, וזה שוחזר ב-2023 באותה סדר גודל. אבל אצל אש עצמו, 68 אחוזים מהתשובות נשארו נכונות תחת הלחץ, ורבע מהנבדקים לא נכנעו ולו פעם אחת. גם אצל אש עצמו ב-1955, שוב כרבע לא הסכימו אף פעם. וכשמשלמים לאנשים על דיוק, שיעור הטעות יורד.
התוספת האחרונה משנה את השאלה כולה. כשמשלמים לנשאלים על תשובה נכונה, הפער המפלגתי באמונות עובדתיות מצטמצם בכ-55 עד 60 אחוזים, וכשמשלמים גם על הודאה בחוסר ידיעה, בכ-80 אחוזים. כלומר חלק גדול ממה שנמדד כהתנגדות לעובדות אינו אמונה אלא הצהרת שייכות. אנשים עונים כמו אוהדים, לא כמו מודדים. יש גם מחקר שמצא בזה תוצאות אפס, והמחלוקת פתוחה. אבל אם הכיוון נכון, חלק מההתערבויות מכוונות אל היעד הלא נכון.
מה כן משנה דעות? לא מידע. ניסוי שדה שפורסם ב-Science ב-2016 מצא ששיחה אחת בת כעשר דקות בפתח הבית, שבה המשתתף מתבקש להיזכר בחוויה של עצמו ולראות אותה מנקודת מבט של אחר, הפחיתה דעות קדומות באופן שנמשך שלושה חודשים לפחות. עבודת המשך על 6,869 מצביעים בשבעה מקומות מצאה אפקט שנמשך ארבעה חודשים, בגודל של כשמינית סטיית תקן. זה קטן. הזרועות שכללו רק טיעונים לא הניבו כלום.
וב-2024 פורסם ב-Science ממצא שקשה להתעלם ממנו: 2,190 מאמינים בקונספירציות ניהלו דיאלוג אישי מבוסס ראיות עם GPT-4, והאמונה שלהם ירדה בכ-20 אחוזים. האפקט החזיק חודשיים, הכליל על פני קונספירציות שונות, והופיע גם אצל מי שאמונתו הייתה מושרשת. בודק עובדות מקצועי בדק את 128 הטענות שהמודל השמיע ומצא 127 מהן נכונות. גם כאן המחברים עצמם מסייגים: מדגם מקוון בתשלום, והמשתתפים בחרו בעצמם במה מדובר.
השורה שנשארת אינה שהמדע התבלבל. היא שהתיאור המקובל של למה אנשים לא משנים דעה נבנה מספרות שנבדקה שוב, ונשארה חלקית. אנשים כן מתקנים אמונות כשמראים להם. הם עושים זאת פחות כשהתשובה עולה להם בזהות, ויותר כשמישהו יושב מולם ומקשיב. ורוב הזמן, פשוט אף אחד לא מראה להם.
יש בזה גם משהו לא נוח לכתבה הזו עצמה. הספרות שמתארת התנגדות לראיות סיפקה עשור שלם של הסברים ביטחוניים שהתגלו כשבירים, והמדענים שכתבו אותם הם אלה שפירסמו את התיקון. זה מה שהתחום הזה עשה נכון. זו גם התשובה הכי טובה שיש לשאלה שהוא חוקר.